השליחות של הכנסייה לאורך השנים לפי מסרי האפיפיורים

פיוס ה-12 הדגיש בשנת 1940 את חשיבות התפילה לשלום בין אחים ואומות. הוא ציין כי השליחות כוללת דאגה לשלום בעולם, וכי פיוס והתגברות על פילוגים הם באחריות הנוצרים.

פאולוס ה-6 התייחס בשנת 1969 לקשר בין חופש דתי למחויבות מיסיונרית. הוא טען כי כיבוד חופש המצפון אינו סותר את הפצת הבשורה, אלא יוצר תנאים שבהם היא יכולה להתבצע תוך כיבוד כבודו ועצמאותו של הזולת, ללא פגיעה במצפון.

יוחנן פאולוס השני ציין בשנת 2000 כי השליחות דורשת התמדה, עוני, ציות, שירות ומוכנות להקרבה. הוא הסביר כי כוחות אנושיים אינם מספיקים למשימה זו והמיסיונרים זקוקים למשענת באלוהים. לדבריו, עדות האמונה אינה שמורה רק למי שיוצא לשליחות, אלא נולדת גם בחיי היומיום של המאמינים.

בנדיקט ה-16 הדגיש בשנת 2006 כי מקור השליחות הוא אהבת אלוהים והזולת, ולא אינטרס אישי או רצון להצלחה. הוא השתמש בדוגמה של השומרוני הטוב כדי להראות כי הפצת הבשורה קשורה לדאגה ממשיות לעניים ולסובלים.

הפפה פרנציסקוס התייחס בשנת 2024 לממד האסכטולוגי והאוקריסטי של השליחות כמענה לתרבות של צריכנות ואינדיבידואליזם. הוא ציין כי שמחה, שיתוף, צדק ואחווה מאפשרים להציג את לוגיקת הבשורה בעולם, והאוקריסטיה מזכירה כי הקהילה הנוצרית קרואה לפתיחות.

לאון ה-14 הדגיש בשנת 2026 את חשיבות האחדות לשליחות הכנסייה. הוא טען כי קונפליקטים, קיטוב וחוסר אמון הדדי מחלישים את אמינות העדות הנוצרית, ולכן הפצת הבשורה דורשת בניית שותפות ושיתוף פעולה למען אחדות הנוצרים, תוך כיבוד גיוון של כריזמות.