ספר חדש על הכנסייה הסינודלית והתרומה של האפיפיור פרנציסקוס

המחבר מציג את ההפצת האוונגליה כתהליך של התגלמות האמונה במצבים היסטוריים ספציפיים, במיוחד במקומות שבהם מתגלים פגיעות, עוני, בידוד וסבל. הוא טוען כי כהונתו של פרנציסקוס מהווה עדכון משמעותי של הנדחף המועצתי, תוך הצבת המיסיון ההפצתי במרכז החשיבה האקלסיולוגית. הביטוי "כנסייה יוצאת" משקף שינוי בעמדה: במקום להישאר סגורה, הכנסייה נקראת לנקוט יוזמה ולהתקרב למציאויות האנושיות כדי לזהות בהן את סימני הזמן. קרבה זו אינה מוצגת כאסטרטגיה פסטורלית, אלא כתוצאה מהבנה ספציפית של הזהות הכנסייתית עצמה.

הספר משלב את ההצעה האקלסיולוגית של פרנציסקוס עם תורת הקנוזיס שפיתח התאולוג האנס אורס פון בלטהזר. ריקנותו של ישוע משמשת כמפתח הרמנוטי לשיח על כנסייה המסוגלת לוותר על עמדות של עצמאות, על יתרונות ועל צורות שלטון מרכזיות מדי. לקנוזיס הכנסייתי המוצע יש ממד קריטי: כנסייה מיסיונרית אמיתית אינה יכולה להסתפק בשמירה על מבנים ומנהגים מורשתיים, אלא חייבת להיפתח לשאלות האוונגליה ולשינויים בהקשר ההיסטורי. מכאן נובעת שאלת הקליריקליזם, והמחבר מזוהה את הסינודליות כעל תרופה אפשרית מול דגמים כנסייתיים קליריקליים מדי.

קהילות קטנות מוצגות כמרחבים מועדפים להשתתפות, לדייקון ולחידוש פסטורלי. אקלסיולוגיה דינמית אינה נשענת רק על רפורמות מוסדיות במרכז הכנסייה, אלא גם על חיות הקהילות ועל השתתפות אפקטיבית של אלו שחולקים באחריות המיסיון ההפצתי בשל טבילתם. המחבר מדגיש כי התאולוגיה אינה יכולה להישאר חיצונית להיסטוריה, אלא חייבת להיות דינמית ולהתערב בדרמות האנושיות. עם זאת, אחד האתגרים המרכזיים הוא המעבר מהשפה התוכנתית של "כנסייה יוצאת" וסינודליות אל מנגנונים קונקרטיים לשינוי המבנים הכנסייתיים. משימות כמו פריסת השלטון, עקיפת הקליריקליזם והרחבת השתתפות הלויים דורשות שינויים מוסדיים, פסטורליים ותרבותיים, מעבר לניסוח תאולוגי בלבד.