הכנסייה העולמית · 29 באוקטובר 2026
הכנסייה מתמודדת עם שינוי עידן ופערים בהעברת האמונה
הכנסייה פועלת בעולם בן זמננו תחת תנאים חסרי תקדים, מצב שהוגדר על ידי האפיפיור פרנסיס ובמסמך Venite ad me לא רק כתקופה של שינויים, אלא כשינוי עידן אמיתי. שינוי עמוק זה משפיע על הקטגוריות הבסיסיות שבהן בני האדם תופסים את עצמם, את הזמן, את המרחב, את העבודה ואת מערכות היחסים הקהילתיות.
האתגר הפסטורלי המרכזי הוא היכולת להביא את מסר הבשורה למרחבים אנושיים שונים ומפוצלים. אלו נעים בין מטרופולינים גלובליים היפר-מחוברים לבין כפרים מבודדים, ומשכונות של צריכה שופעת ועד לשוליים המאופיינים בעוני ובדחיקה חברתית. מסמכי Evangelii Gaudium ו-Evangelii Nuntiandi קובעים כי הבשורה חייבת להגיע לכל התרבויות והסביבות האנושיות עד לשורשיהן, אך מסמך של ה-Dicastério para a Doutrina da Fé, בשם Venite ad me, מבהיר כי השבירה בהעברת האמונה בין הדורות היא תופעה גלובלית.
באזורים עירוניים ומבוססים יותר, חילוניות ואינדיבידואליזם רדיקלי יוצרים אשליה של מספיקות עצמית, שבה אלוהים מוצא את עצמו מודחק מהמרחב הציבורי או מצומצם לדתיות סובייקטיבית ופרטית. מצב זה מוביל לבדידות, שיעמום ואובדן משמעות החיים. לעומת זאת, באזורים כפריים ועניים יותר, שבהם האמונה שרדה לעיתים בזכות אדיקות עממית ותפקידם של הסבים, ניכרים השפעות התרבות הדיגיטלית ולחצים של הצעות דתיות מיידיות המנצלות את צרכיהם החומריים של האוכלוסיות הפגיעות.
בשל כך, קהילות, תנועות וגופים פסטורליים נקראים להעמיק בהנחיות של מסמך Venite ad me, המשמש כמפת דרכים להחייאת הכנסייה. הדגש המרכזי בתהליך זה הוא חידוש עמוק של הקטכזיס, החל מהמשפחה, המוכרת ככנסייה ביתית וכמחנכת הראשונה באמונה. העברת האמונה לצעירים מתרחשת בעיקר דרך רגשות יומיומיים, שיתוף סביב השולחן ועדות עקבית של הורים וסבים. בשל השברים בהעברה דורית זו, קהילת הפרושיה מקבלת תפקיד משלים ובלתי ניתן להחלפה בליווי הסקרמנטים.
החידוש הקטכזי והסקרמנטלי צריך להקיף את כל שלבי החיים, לא רק את הילדים והנערים, אלא גם את הצעירים ומבוגרים המעוניינים לחזור לכנסייה. פסטורליות למבוגרים נחשבת לדחיפות בלתי נמנעת, שכן לא ניתן להעביר את מה שלא חיים. בנוסף, קידום מרכזיות דברי האלוהים וחידוש החיים הקהילתיים בקנה מידה קטן, כגון קבוצות רפלקסיה מקראית בבתים, נחשבים לתרופה יעילה נגד אנונימיות עירונית ובידוד כפרי.
עדכון פסטורלי זה דורש גם ניסוח מחדש של השפה הליטורגית וההומילטיקה. הליטורגיה לא יכולה להיות ביצוע טקסי קר ומכני, אלא צריכה להיחגוג כמקור חי. ההומליה, כפי שמודגש ב-Evangelii Gaudium וב-Venite ad me, צריכה להיות קיומית, נרטיבית ופדגוגית, תוך שימוש בדימויים המחברים בין הטקסט המקראי לדרמה של החיים האמיתיים.